פסק-דין בתיק ע"א 2055/08

1.       לפני ערר על החלטת כב' רשם בית משפט זה (כב' השופט ר' כרמל), בגדרה בוטל צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוצא במעמד צד אחד כנגד המשיב (להלן: ההחלטה). כב' הרשם קבע כי המערערת לא הוכיחה קיומו של חשש סביר, לפיו המבקש עומד לצאת מהארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת (להלן: היסוד החסר), כנדרש על-פי תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי.

2.       לעניין הוכחת היסוד החסר האמור, ציין כב' הרשם כי המערערת טענה כי המשיב מעלים במתכוון את כל זכויותיו בחו"ל, כי הוא מוגבל בבנקים בישראל, וכי אין לו זכויות בארץ אלא רק בחו"ל ומתנהלת נגדו חקירה פלילית. כב' הרשם הוסיף, כי המערערת לא הציגה ראיה התומכת בטענות אלה, ובכל מקרה, לא הצביעה על ראיה פוזיטיבית ולו לכאורה, לפיה קיים חשש סביר לכך שהמשיב עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת. הטעמים הנ"ל, ציין כב' הרשם, אין בהם להוות אותו "חשש סביר".

כב' הרשם הדגיש בהחלטה, כי חירות התנועה של אדם, לרבות בעת יציאתו מהארץ, הוכרה בזכות יסוד בעלת מעמד חוקתי.

3.       המערערת טוענת, כאמור, כי עמדה בהוכחת היסוד החסר לפני כב' הרשם. ברם, בחינת התצהיר שתמך בבקשת העיכוב ופרוטוקול הדיון לפני הרשם תומך במסקנה אחרת. בתצהיר שהוגש לתמיכת הבקשה לצו העיכוב (בש"א 7762/07), נאמר כי למשיב קשרים עם חברות והשקעות בחו"ל לפי מסמכים שהוא בעצמו מציג, וכן נאמר, בסעיף 34:

"המשיב התחייב להפקיד את תעודת המעבר שלו אצל המבקשת על מנת להבטיח שהוא לא עומד לעזוב את הארץ, אולם, הוא לא הודיע למבקשת כי עוזב את הארץ בדרך אחרת ...".

          בסעיף 35 נאמר:

"המבקשת תטען כי הרעיון לעזוב את הארץ הגיע דווקא מהמשיב עצמו, אשר הציע כאות של 'יושר' כביכול להפקיד את תעודת המעבר שלו אצל המבקשת על מנת להוכיח שהוא לא עוזב את הארץ. המשיב לא אמר למבקשת כי הוא עוזב ויעזוב את הארץ בדרך אחרת, ובכך המשיב גילה בעצמו את כוונותיו לעזוב את הארץ".

          דברים אלו מלמדים על הדרך הקצרה מהעובדות למסקנות המאפיינים את טענות המערערת. גם יתר טיעוני בא-כוחה בנויים על דילוגים קלים מהעובדות למסקנות.

4.       מקובלת עלי טענת המערערת, כי ניתן להסיק את הכוונה לצאת מהארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת על יסוד ראיות נסיבתיות. ברם, כידוע, נדרשת זהירות בהסקת מסקנות כאלה., בתחום הפלילי אף הובהר שוב ושוב כי "בהסיקו מסקנות מרשיעות מראיות נסיבתיות על בית המשפט לבחון אותן ראיות בזהירות מופלגת על-פי שיקולי היגיון, שכל ישר וניסיון חיים... מסקנה מרשיעה צריכה להיות המסקנה ההגיונית האחת והיחידה שאין בילתה ... כאשר היא נבחנת על רקע מכלול הראיות הנסיבתיות" (ע"פ 6371/05 וגנר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), ע"פ 4160/06 גזאוי נ' מדינת ישראל). בשל הפגיעה הנזכרת בזכות היסוד, הגישה הנכונה בענייננו אינה יכולה להיות שונה באופן משמעותי. אין ספק כי מסקנות המערערת מהראיות הנסיבתיות אינן המסקנות היחידות שניתן להסיק. ב"כ המערערת הפנה לפסיקה, המלמדת לשיטתו כי בית המשפט העליון הסתפק בראיות מסוג דומה להוכחת היסוד החסר (רע"א 451/85 עדין נ' פלאטו שרון; ר"ע 558/85). אני סבורה כי המצב הראייתי שנבחן באותן החלטות היה טוב יותר, מהיבט ביסוס היסוד החסר.

4.       ב"כ המערערת טוענים כי טעה כב' הרשם בכך שאליבא דגישתו על המערער היה להביא לא פחות מהודאה של המשיב כי הוא עומד לעזוב את הארץ. לטענה זו אין יסוד. כב' הרשם לא קבע כך ומשמעות דבריו אינה זו כלל ועיקר. בחינת החומר שעמד לפניו מלמדת כי הועלו בו השערות ללא אחיזה קונקרטית של ממש. גם אם המשיב מחזיק רכוש בחו"ל ואין הוא מחזיק רכוש בארץ כנטען, אין בכך כדי ללמד שהוא מתכוון לעזוב את הארץ. גם הטענה כי למשיב חברות רבות בארץ ובחו"ל, או שהייתה לו חברה הרשומה באי אייל מאן, חברה שרישיונה בוטל, אינה מלמדת דבר. ייתכן שמעשי המשיב, אם יוכחו, ילמדו שאינו איש ישר, אבל אין בהם כדי להוכיח את היסוד החסר. כך גם אם המשיב פועל בארץ ובחו"ל באמצעות חברות קש או חברות פיקטיביות כנטען, אין בכך כדי לבסס את היסוד החסר.

5.       אציין כי לאחר שהתקשיתי למצוא ביטוי בראיות לטענה כי הוכחה כוונת היציאה מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, הוריתי לב"כ המערערת לפרט מהן הראיות שהוצגו לפני הרשם לצורך זה. במסמך שהגיש ב"כ המערערת חזרה תופעת הטענות הכלליות המבוססות על ראייתה של המערערת, ולא באה הפניה קונקרטית לראיות שעמדו לפני הרשם. בעת שמיעת הערעור ביקש ב"כ המערער הזדמנות נוספת להפנות לראיות הרלבנטיות ואפשרתי לו לעשות כן תוך 24 שעות. גם הבהרתי כי אתן החלטה למחרת, מאחר שהמשיב הודיע כי עליו לצאת מהארץ לצורך עסקיו ביום שבת. גם בשלב זה באה באיחור רב הפניה כללית לבקשת העיכוב ולפרוטוקול הדיון ולהודעת הערעור, ללא הפניה קונקרטית לראיות הרלוונטיות.

6.       יש להדגיש, כי המשיב לא הסתיר כי הוא יוצא מדי פעם לחו"ל לצורך עסקיו, ואולם, אין בכך כדי ללמד שבכוונתו לנתק קשריו עם הארץ ולצאת לחו"ל לתקופה ממושכת או לצמיתות.

7.       לאור האמור, דין הערעור להידחות.

אני דוחה אפוא את הערעור ומבטלת את צו עיכוב היציאה שהוארך על-ידי במעמד צד אחד.

המערערת תשלם למשיב שכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ כדין.

ניתן היום י"ג באדר ב' תשס"ח (20 במרץ 2008) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.